<h1>רבינו ירוחם נכ"ח ח"א</h1>
<h2>דף מו:</h2>
גבו צדקה למת זה המותר ליורשיו וזהו מותר המת ליורשיו פשוט בסנהדרין. המלין מתו עובר בלא תעשה ואם הלינו לכבודו דלישמעו העיירות ויבאו או כדי להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות אינו עובר פשוט ובמועד קטן פירו' ואפילו נתנו בארו' עובר עד שיקברנו. ועוד פשוט והמדחה מטתו ר"ל שממהר לקברו הרי זה משובח פי' דנראה כמקבל מאהבה גזרת מלך. ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה ואם היה ע"ש או עי"ט או גשמים מזלפין עליו וממהר על כך לקבו' אביו ואמו הרי זה משובח. ותניא באבל רבתי כדי שיבאו קרובים הרי זה מותר להלינו. הרוגי ב"ד אין קוברין אות' בקברי אבותם עד שיתאכל הבשר ואם נתאכל הבשר קוברין אותם במקומם ואין מתאבלין עליה' אלא אונני' שהאנינות בלב. פשוט וכתב הראב"ד שהרגו אותם מפני שפירשו מדרכי צבור בין מתו מעצמם בין נהרגו כי התרו בו ואמר אף על פי וע"מ כן הנה עשה להכעיס ואין מיתתו כפרתו מכל וכל כי צריך להצטער מעט אחר מיתה ולפיכך אין מתאבלי' עליהם. אין קוברין רשע אצל צדיק פשוט וכתב הרמב"ן כשם שאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל כך אין קוברין אדם בינוני כשר אצל חסיד גמור כדאמרי' כי נח נפשיה דרב הונה ואסקוה לארץ ישראל אמרי ה[י]כי ננחייה לינחיה גבי רבי חייא דרב הונא רבץ תורה וכן רבי חייא ועוד אמרי בההוא צורבא מרבנן דעיילוה למערת' דחסידי ולא קבלוה למערתא דדיליה וקבלוה וכו'. האומר אל תקברוהו בעיא בגמרא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ן ואזלינן לחומרא וקוברין אותו דאיסורא דאורייתא הוא ואפילו רצו יורשין שלא לקברו מוציאין מהם בעל כרחם, ואפילו במת דלית ליה קוברין אין שומעין לו דבזיון דכל החיים הוא וגם פגם משפחה ואפילו אמרי דניח להו אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא ניחא ליה ע"כ. אמ' אל תספדוהו שומעין לו ואם לא אמר מוציאין מיורשיו פשוט.
כתב רבינו יהודה החסיד ז"ל בספר הכבוד אין לקבור ב' מתים יחד שהיו שונאין זה את זה שאף במותם אין להם מנוחה יחד. ואין לחצוב קבר אלא אם כן נותנין בו מת לאלתר כי אם ישאר פתוח עד למחר לא יעברו ימים מועטים שימות אחר בתוך י"ו יום. ואם אדם נושק א' מבניו המתים לא ישאר א'. וכשקוברים אשה שאוכלת הילדים בחייה שקורין אותה ברושה או סיטריגה אם רואין פיה פתוח בבירור הוא שתעשה הזק שנה א' ויש למלאת פיה עפר היטב ולא תזיק עוד. וכשמטהרין המת אין מהפכי' הדף שטהרוהו עליו כי שמא ימות אחר תוך ט' ימים. וצריך לבדוק המת שלא יקמוץ אצבעות ידיו כך שמעתי מהר' אליעזר בר' יקר. וכשמוציאין המת מן הבית לא יצא אדם ראשון שהרוחות משוטטות בעולם לשמוע מה גוזרין בעולם למע' ולפעמים אומרי' לחי ללכת עמהם ואם מתרצה או הוא או זרעו ימותו אלא יאמר להם בעבור שם הקב"ה איני רוצה לבא עמכם ולא עם מתים אחרים ולמחר ילך לקברם ויחלוץ מנעליו וישטח על קבר' ויאמר בעבור הקב"ה שחפץ בחיי האדם שלא יבא אחריו ויאמר מן הקב"ה וממני שאיני רוצה לבא עמכם ולא עם מת אחר ולא תבואו אחרי אהובי ולא אותם שלוחים כי חפצי בזה העולם להיות ולא באותו העולם ע"כ ובספר הכבוד יש ראיה לדבריו עכ"ל הר' יהודה החסיד ז"ל.
<h2>דף מז:</h2>
בי' הקברות אין נוהגין בו קלו' ראש ר"ל אין מחשבין בו אפילו חשבונות רבים ואין מרעין בו בהמות ואין מוליכין בו אמת המים ואין מלקטי' ממנו עשבים מפני כבודם של מתי' ואם ליקט שורפן במקומם פשוט במגילה. הא דאמרי' אין מרעין בהן בהמות דוקא משום כבוד מתי' ואפילו בקרקע עולם דאי בקבר בנין אפילו בלא כבוד מתים אסור בהנאה כדלקמן. ואילנות הנטועין בבית הקברות מאחר שאין בהן חשש מתי' מותר ללקט פירותיהן וכן כתבו בתו'. קרקע הקבר מותר בהנאה אבל קבר בנין על הקרקע אסור פשוט וכן כתב הרמב"ן דקברות שלנו עפרן מותר בהנאה אף על פי שנתלש אחר שהחזירו העפר למקומו ר"ל קרקע עולם ואינו נאסר שלא מצינו תלוש שהוא אסור אלא קבר בנין שבנו אותו ע"ג קרקע וכן דעת רי"ף וכן כתב הרא"ש וי"מ דקברות שלנו עפרן אסור מאחר שנתלש וההי' דקבריה דרב שהיו נוטלין ממנו עפר והתירוהו שהיו רגילין לקבו' בכוכין ומן הקרקע בעצמו היו נוטלין שלא נתלש לעולם וההוא מותר. ועוד פשוט ובקבר בנין ג' קברות הן אחד קבר הנמצא ר"ל שנקבר שם בלא ידיעת בעל השדה מותר לפנותו ואם פנהו מותר בהנאה. הב' קבר הידוע אסור לפנותו ואסור בהנאה. הג' קבר המזיק הרבים מותר לפנותו ואם פנהו אסור בהנאה. והא דאמרי' קבר הידוע אסור לפנותו כתוב בירושלמי דוק' ממכובד למכובד או מבזוי למכובד אבל לקברו אצל אבותיו מותר פי' וכן הדין לקברו בארץ ישראל ואם נתנוהו שם מתחלה על מנת לפנותו מותר בכל ענין. בנין שעל הקבר אסור לישב עליו דאין יושבין על ציון הקבר אבל במקום שנוהגין בני משפחה לישב נהגו בהן התר מטעם שע"ד כן בונין אותו ולפי' מותר. אותם שנוהגין לצוות להסי' הקרש של קרקע הארון שישכבו על העפר וגם רגילין לצוות שלא לעשו' להם תכריכין נכבדי' יותר מן הראוי אלא מבגד בינוני בטוב הם עושין כן מצינו בירושלמי לר' בצואתו שצוה אל תכרו עלי מאד תכריכין ותהא ארוני נקובה לארץ ר"ל שיטלו הקרש התחתון מן הארון וישכיבוהו על העפר שקבורת הקרקע מצוה ואפי' חוצה לארץ שנ' ואל עפר תשוב. קבר שבנאו לשם חי מותר בהנאה ואם קבר בו מת אע"פ שפנהו אסור ודוקא שהוסיף בו דימוס בשביל המת דאם לא הוסיף בו דימוס אם פנהו מותר וכמו כן אם היה מכיר לאותו דימוס נוטלו והשאר מותר פירו' בקבר בנין מיירי כל זה וכן בארו' כי קבר קרקע אינו נאסר כמו שכתבתי פשוט. וכתב הרמב"ן הא דאמרי' דאם לא הוסיף בו דימוס דאם פנהו מותר דוקא כשנתנו שם ע"ד לפנותו אבל נתנו שם לקבורה עולמי' אף על פי דפנהו אסור. וכן הדין אם הוסיף בו דימוס אף על פי שנתנו מתחלה על דעת לפנותו עושהו אסו' וכל זה בקבר של בנין כמו שכתבתי. ועוד פשוט דיש לנפלי' תפישת הקבר לאוסרו בהנאה אם נקבר שם כמו לאד' גדול. החוצב קבר לאביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו הוא עולמית אבל לאחר מותר כמו שכתבתי פשוט י"מ דאפילו במחובר מאחר שתלוי הדבר משו' כבוד אביו וי"מ דוקא בקבר בנין או בארון וכיוצא בזה אבל בקרקע מותר דאינו חל עליו איסור כלל כמו שכתבתי וכן נראה עקר וכן כתבו בתו'.
<h2>דף מח.</h2>
האורג בגד למת ואפי' לאחר מיתה ולא כרכוהו בו מותר פשוט דהזמנה לאו מילתא היא. הכלים שנגעו במטה הנקברת עמו אסורים אבל אם נגעו במטה שאינה נקברת עמו מותרים ואפי' שהיו אביו ואמו זורקין אותם עליו דהוי כצר ביה ולא אזמניה ולא מיתסרי אבל אם נגעו במטה הנקברת עמו אסירי דאתו לאיחלופי בתכריכי המת ואם היה אביו ואמו מזרקין עליו כלים במטה הנקברת עמו מצוה על האחרים להצילן פשוט. וזה הכלל כל דבר שמטילין על המת על ידי שיקבר עמו נאסר בהנאה וכל מה שמשתמשי' עמו על ידי שלא יקבר עמו מותר. ולפי זה מה שנוהגין לפרוש שו' סדין או בגד חשוב על הארון הנקבר עמו לכבוד עושין כן ודעתם שלא יקבר עמו ולא אתי לאיחלופי בתכריכי המת שכל העולם יודעין שלכבוד עושין כן. ועוד תניא באבל רבתי שהזורק ע"מ ליקב' עמו משהגיעו לארון אינו מציל אבל מלמדין אותו שכל העושה זה שמרבה על המתי' כלים עובר משום בל תשחית ומנוולו. בגד שאבד בו כלאי' עושה ממנו תכריכין למת פשוט בפסחים. מטפחות ספרים שבלו עושין מהן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן פשוט במגלה.
